תלמידי חכמים צופים למרחוק | חכמת גדולי ישראל

בימי קדם, רגילים היו להשתמש במבצרים כמקום מסתור והגנה לאנשי הצבא, המבצר היה מבנה חזק העומד בדרך כלל במקום גבוה וקשה היה לכובשו, מכל מקום, למרות חוזקו וחוסנו ניתן היה להכניע את היושבים בתוכו על ידי התקפת פתע.

כדי למנוע הפתעות מעין אלו, היו בונים מעל המבצר מגדל גבוה, ועליו היו מעמידים 'צופה', שתפקידו היה להשקיף למרחקים, כאשר היה הצופה מבחין בהתקפה הממשמשת ובאה - היה מתריע על כך, והיתה ניתנת אפשרות ליושבי המבצר להתכונן לקראת ההתקפה, לקדם פני הרעה, ולמנוע את תבוסתם.

נתאר לעצמנו מקרה שבו הצופה מודיע על הסכנה הקריבה והולכת, אך במקום שיושבי המבצר יתייחסו להודעה ברצינות ויכינו עצמם לקרב, יגשו הללו אל החרכים הצרים שבקירות המבצר על מנת לבדוק האמנם צודק הצופה, מובן מאליו, שהללו לא יוכלו לראות את אשר רואה הצופה ממקום מושבו הנישא לגובה רב, שאפשרות הראיה שלו גדולה לאין ערוך משלהם. אם אמנם יחליטו יושבי המבצר להעריך את המצב לאור מה שהם רואים ולא יתחשבו בדברי הצופה, תהא זאת מצדם טעות נוראה ושטות שאין כמוה, שכן לשם מה העמידו את הצופה על המגדל, אם לא כדי להנחותם על פי ראייתו המגיעה למרחקים.

משל זה מבהיר לנו היטב את הפסוק (שיר השירים ח, י): "אני חומה ושדי כמגדלות", שנדרש על ידי חז"ל (פסחים פז.): "אני חומה" - זו תורה. "ושדי כמגדלות" - אלו תלמידי חכמים. כמו כן, על שם שתפקידם להיות לעיניים לכל העדה, נקראים הסנהדרין בשם "עיני העדה". ובדומה לזה, אמר ה' ליחזקאל הנביא (יחזקאל ג, יז): "צופה נתתיך לבית ישראל", תלמידי חכמים דומים לצופה העומד על המגדל, בהבנתם העמוקה ובדעתם הרחבה, צופים גדולי התורה למרחוק. (הגר"ח קריזוירט זצ"ל הובא במוסר חכמים).

בענין זה נביא כמה מעשיות על חכמתם העצומה ועומק הבנתם של חכמי ישראל:

ראייתו הרחוקה של הגאון חכם חיים מרדכי לבטון

מעשה בנכרי שהיה צריך לנסוע לדרך רחוקה, והפקיד מעות אצל יהודי בלי שטר ועדים, אלא שליתר ביטחון לקח אותו תחת עץ אחד ואמר לו: עדים השמים ועד העץ הזה, כי הפקדתי כספי אצלך עד שובי". וכך נפרדו לשלום.

כשחזר הנכרי, טען היהודי כי איננו זוכר מאומה מכל העניין. חמתו של הנכרי בערה בו, אך אין לאל ידו לעשות מאומה. הוא אמר לעצמו כי רבם של היהודים, חכם חיים מרדכי לבטון, בוודאי יחלצו מהצרה, ואכן הלך אצלו ושטח את טענותיו לפניו.

רבינו שלח לקרוא ליהודי, ושאל את הנכרי היכן ומתי מסר לו את כספו. הנכרי השיב לו, כי היה זה תחת עץ כל שהוא. שאל אותו רבינו: האם הנך יכול להביא חתיכת ענף מאותו העץ? הוא לא היסס ואמר, כי כל אשר יושת עליו יעשה. יצא הנכרי להביא את הענף, והרב חזר לתלמודו, בעוד הנתבע ממתין בפינת החדר.

זמן רב עבר, והמפקיד בושש מלהגיע. קם רבינו ממקומו וסגר את ספרו, בהפטירו כי מאחר והנכרי לא חזר עד עתה, נראה שעלילות דברים יש כאן ואין ממש בטענתו. כששמע זאת הנתבע, אמר לרבינו: "ימתין כבודו עוד מעט, מקום העץ רחוק הרבה, ולכן עדיין לא חזר הנכרי". תפש רבינו את היהודי בשתי ידיו ואמר לו: "קום עתה ותביא את צרור הכסף מביתך. פיך ענה בך שהופקדו בידך מעות תחת העץ".

עוד בטרם חזר הנכרי, כבר הספיק היהודי לשוב עם הצרור. לאחר מספר רגעים, הם שומעים קול רעש גדול בחצר בית הדין, והנכרי נראה כשהוא נשרך וגורר עמו עץ גדול. באיוולתו סבר, שאם יביא את כל העץ הרי שההוכחה תהיה ברורה יותר... יצא רבינו לקראתו ואמר לו: הרי שלך לפניך, קח ולך.

חכמתו של מורה הוראה

אל מעונו של רבי שמואל סלנט - רבה של ירושלים, הגיעה אשה ובידיה עוף עם שאלה. ראו התלמידים שהעוף כשר לחלוטין, אך לפליאתם, לא ענה רבי שמואל על השאלה אלא ביקש ממנה שתביא את העוף השני. חזרה והביאה עוף אחר שאכן נמצא טרף.

שאלו אותו תלמידיו האם רוח הקודש הופיעה בבית מדרשו. ענה להם רבי שמואל, כי במקרה זה ההגיון היה כה ברור, אשה אינה באה לשאול על עוף שאין עליו שאלה, ומאחר ולא נמצאה שום שאלה בעוף, סימן הדבר, שבזמן שהיא לקחה את העוף מהבית, החליפה בטעות בעוף השני, שאכן כפי שנוכחתם היתה בו שאלה.

עוד מסופר על רבי שמואל סלנט, שפעם נכנסה אליו ילדה קטנה ובידיה עוף. את העוף הביאה לרבי שמואל, לאחר שהתעוררה לגביו שאלה הלכתית.

הרב לקח את העוף ועיין בו באריכות רבה, קמטים נחרשו במצחו של הרב, והבדיקה שבדרך כלל היתה לוקחת לו רגעים ספורים, ארכה כעת דקות ארוכות. לאחר בדיקה קפדנית, הניד הרב את ראשו ואמר לילדה: "מסרי לאמך, כי העוף טרף ואסור באכילה". הילדה הקטנה הודתה לרב, ומיהרה לצאת מהחדר.

לא חלפו אלא רגעים מועטים, ורבי שמואל מיהר לקרוא לשמשו, נתן בידו מספר מטבעות והורה לו: "לך מיד אחרי הילדה, ומסור לה סכום זה, בכדי שיוכלו לקנות עוף אחר תחת העוף הטרף". השמש הנדהם מיהר לעשות כמצוות הרב.

כשחזר השמש, פנה לרבי שמואל ואמר: "ילמדנו רבינו, מה אירע כאן? והרי היא באה לשאול ולא לבקש נדבה"? ענה לו רבי שמואל: ילדה עניה זו שהגיעה עד הנה, בוודאי עשתה כברת דרך ארוכה, ובביתה מצפים בקוצר רוח לתשובתי. יתכן כי עוף זה הינו העוף היחיד שברשותם, וכעת כשפסקתי שהעוף טרף, לא יהיה להם מה לאכול. על כן שלחתי בידך סכום כסף לקניית עוף חדש". אמר הרב בפשטות לשמש, שנפעם מגדלותו וראייתו הרחוקה של הרב הרחום.

כשרותו של 'עוף הכינים'

עוד מסופר על רבי שמואל סלנט, סיפור שבזמנו הכה בתדהמה את כולם. וכה היה מעשה:

פעם נכנס הרב לבית המדרש, ושמע אחד שהיה מגדל עופות בירושלים, כשהוא אומר לחבירו: יש לי 'עוף פלא', עוף מיוחד בדורו, לא ראיתי עוף מוכה ב'מכת כינים' כמו העוף הזה, מכף רגל ועד ראש כולו כינים. אני מגדל עופות, ויש לי וותק ונסיון בזה, אבל לראות עוף שמקדקדו ועד כף רגליו כולו מלא כינים - לא ראיתי מימי'. ר' שמואל שמע את זה, ומיד אמר לו: 'העוף הזה טרף!'. הלה לא הבין, למה לטרוף את העוף? והרי בשלחן ערוך בהלכות טרפות לא מצינו שעוף שיש בו כינים הוא טרף. ואכן, כשהלך לשאול רב אחר, ענה לו אותו רב: 'וכי מה הספק בזה? לא שמענו מעולם שבגלל הכינים יהיה טרף!'. ומשאמר לו כי רבי שמואל הטריף את העוף, ביקשו שילך לרבי שמואל וישאל אותו מה טעמו ונימוקו.

חזר בעל העוף אצל הגאון ר' שמואל, ושאל אותו לפשר הדין. אמר לו ר' שמואל: 'זה לא כתוב בשום ספר, אלא מסברא קיימתי את ההלכה הזו. תתבונן מעצמך, למה העוף הזה נשתנה מכל העופות כולם, שיש לו כל כך הרכה כינים מכף רגל ועד ראש, והרי כפי שאתה אמרת דבר זה אינו מצוי כלל! על כרחך, שהסיבה היא כי שאר העופות מנקים את עצמם במקור שלהם, ואילו העוף שלך ככל הנראה נשברה לו ה'מפרקת' והוא כבר לא יכול לסובב את הראש, לכן הטרפתי אותו'. בדקו וראו שאכן צווארו היה שבור. זו ה'חכמה' הגדולה בהוראה, לא רק לדעת מה שכתוב בהלכה הפסוקה, אלא לדעת גם את המציאות שבין השיטין.

החלב שלא הטריף

עוד מעשה שהתפרסם, היה כאשר בחתונה אחת שהיתה בירושלים, קרה מקרה מצער: אל תוך הסירים הגדולים של הבשר שהוכן לחתונה, נשפך מעט חלב, באופן שככל הנראה לא היה ששים בבשר כנגדו. בצר להם, הלכו בעלי השמחה ותינו את צערם לפני רבי שמואל. ביקש מהם רבי שמואל שיתנו לו זמן חצי שעה לברר את הענין. כחלוף חצי שעה שבו אליו, והוא פסק להם בהחלטיות כי הבשר כשר ללא פקפוק.

משראה הרב על פניהם, כי אין דעתם נוחה עם התשובה, וחוששים הם לבוא ולומר את הפסק הנועז לסועדים, אמר להם הרב כי הוא יבוא בעצמו ויאכל עמם בסעודה. ליותר מזה הם לא היו צריכים. ואכן, לאחר זמן לא רב נראתה דמותה הכפופה של רבי שמואל במקום השמחה, כאשר הכל שחים ברגש אודות הפסק וסיבת בואו של הרב למקום.

לאחר שחלף זמן רב מאותו מעשה, התבררה התמונה. באותו הזמן שביקש הרב לברר את הנושא, קרא לחלבן המקומי, ושאלו האם הוא מערב מים בחלב וכמה הוא מערב בתוכו, בתחילה חשש החלבן לומר את האמת, אך לאחר שהרב הבטיחו כי לא יגלה זאת לאף אחד, סיפר לו כי בחלב שלו יש יותר מים מחלב.. משכך, הבין הרב כי בוודאי יש בבשר ששים כנגד החלב, ונמצא שכל האוכל היה כשר...

חכמת האדמו"ר מצאנז שהצילה ממון היהודי

מעשה ברבי בנימין, שהיתה לו אחוזה רחבת ידים ומבורכת סמוך לעיר צאנז, בהגיע עיתו לילך בדרך כל הארץ וחיים לכל חי שבק, הנחיל נחלתו לבנו יחידו רבי לוי, אמנם לא ארכו ימי הטובה, ושכנו הגוי החל לתבוע ממנו לפנות את האחוזה, בטענה שקנה אותה מאביו ועתה היא שלו, שטר מכר כדין הראה לו התובע.

לא ידע רבי לוי לשית עצות בנפשו, מאחר שמעולם לא שמע מאביו שברצונו למכור את חלקת השדה למאן דהוא. בצר לו פנה אל הגאון הקדוש מלא הרחמים והחמלה, רבי חיים מצאנז, והקריב לפניו את דבר משפטו הקשה.

למשמע סיפורו של בעל האחוזה, נענה הצדיק והורה לו בנימה תקיפה: מן האחוזה אל תצא, ואת החזקה בה אל תמסור, המתן בסבלנות ובאורך רוח, עד אשר יזמינך האדון למשפט, אז תודיע לשופט כי שכרת לך פרקליט אשר ייצג אותך במשפט, וכאשר ייקבע מועד למשפט, תודיעני ואני אהיה בע"ה פרקליטך.

תדהמה נפלה בבית החסידים, בבית המשפט, ובכל מקום בבוא השמועה כי הגאון מצאנז יהיה הפרקליט במשפט זה, הדריכות ליום המשפט רבה היתה, וכל אנשי צאנז היו דרוכים ליום המשפט.

כניסתו של הצדיק לאולם המשפט הטילה הס עמוק, אפילו השופטים קמו על רגליהם, והתייצבו למול דמותו העילאית של קדוש ה'. כסא מיוחד הוזמן עבור הרב. עם פתיחת המשפט שטח האדון הנכרי את שטר המכר שבידו, אשר על פיו רכש את האחוזה מידי אביו של רבי לוי. לאחר דברי האדון, עלו על הדוכן מספר עדים המאשרים את מעשה הקנין.

לאחר מספר שאלות ותשובות שהיו בין רבי חיים והשופט, שאלו רבי חיים לשופט: האם ידוע לכבוד השופט על מידת האדיקות של המנוח בעל האחוזה? בבקשה תאמר לי! - אמר השופט. "הוא היה אדוק מאד בקיום המצוות, ובעד כל מחיר לא היה עובר על אחת ממצוות תורתנו הקדושה. וכפי הידוע לאדוני השופט, שאסור ליהודי לכתוב ביום השבת"! הנהן השופט בראשו לאות הסכמה, ורבי חיים המשיך: "כעת יצוה כבוד השופט להביא הנה את לוח השנה היהודי, ויראה באיזה יום נחתם השטר מכר על ידי המנוח"!

תיכף הובא לאולם לוח שנה עברי, ולאחר שעלעל השופט בלוח, קבע כי תאריך השטר מכר הוא ביום השבת עשירי לתשרי. "נו - קרא הצדיק בקריאת נצחון - היאך אם כן יכול היה יהודי אדוק לחתום על שטר מכר בעצם יום השבת, ובפרט שגם יום הכיפורים הקדוש חל באותו היום"?

לא ארכה השעה עד שהאדון הודה כי בעצמו זייף את שטר המכר כדי להרחיב את גבולו. האדון ופמלייתו יצאו כבולים באזיקים, ולרבי לוי היתה הרוחה. (מוסר חכמים מטות).